תנ"ך על הפרק - בראשית מו - רבינו בחיי

תנ"ך על הפרק

בראשית מו

46 / 929
היום

הפרק

יעקב וצאצאיו מתיישבים במצרים

וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם׃אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל־עֵינֶֽיךָ׃וַיָּ֥קָם יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם בָּעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ׃וַיִּקְח֣וּ אֶת־מִקְנֵיהֶ֗ם וְאֶת־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֤ר רָֽכְשׁוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יְמָה יַעֲקֹ֖ב וְכָל־זַרְע֥וֹ אִתּֽוֹ׃בָּנָ֞יו וּבְנֵ֤י בָנָיו֙ אִתּ֔וֹ בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת בָּנָ֖יו וְכָל־זַרְע֑וֹ הֵבִ֥יא אִתּ֖וֹ מִצְרָֽיְמָה׃וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֧וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל הַבָּאִ֥ים מִצְרַ֖יְמָה יַעֲקֹ֣ב וּבָנָ֑יו בְּכֹ֥ר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵֽן׃וּבְנֵ֖י רְאוּבֵ֑ן חֲנ֥וֹךְ וּפַלּ֖וּא וְחֶצְר֥וֹן וְכַרְמִֽי׃וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֧ל וְיָמִ֛ין וְאֹ֖הַד וְיָכִ֣ין וְצֹ֑חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִֽית׃וּבְנֵ֖י לֵוִ֑י גֵּרְשׁ֕וֹן קְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה עֵ֧ר וְאוֹנָ֛ן וְשֵׁלָ֖ה וָפֶ֣רֶץ וָזָ֑רַח וַיָּ֨מָת עֵ֤ר וְאוֹנָן֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־פֶ֖רֶץ חֶצְר֥וֹן וְחָמֽוּל׃וּבְנֵ֖י יִשָׂשכָ֑ר תּוֹלָ֥ע וּפֻוָּ֖ה וְי֥וֹב וְשִׁמְרֽוֹן׃וּבְנֵ֖י זְבוּלֻ֑ן סֶ֥רֶד וְאֵל֖וֹן וְיַחְלְאֵֽל׃אֵ֣לֶּה ׀ בְּנֵ֣י לֵאָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֤ה לְיַעֲקֹב֙ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֔ם וְאֵ֖ת דִּינָ֣ה בִתּ֑וֹ כָּל־נֶ֧פֶשׁ בָּנָ֛יו וּבְנוֹתָ֖יו שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹֽשׁ׃וּבְנֵ֣י גָ֔ד צִפְי֥וֹן וְחַגִּ֖י שׁוּנִ֣י וְאֶצְבֹּ֑ן עֵרִ֥י וַֽאֲרוֹדִ֖י וְאַרְאֵלִֽי׃וּבְנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֣רַח אֲחֹתָ֑ם וּבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה חֶ֖בֶר וּמַלְכִּיאֵֽל׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י זִלְפָּ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְלֵאָ֣ה בִתּ֑וֹ וַתֵּ֤לֶד אֶת־אֵ֙לֶּה֙ לְיַעֲקֹ֔ב שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה נָֽפֶשׁ׃בְּנֵ֤י רָחֵל֙ אֵ֣שֶׁת יַֽעֲקֹ֔ב יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן׃וַיִּוָּלֵ֣ד לְיוֹסֵף֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֣ן אֹ֑ן אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃וּבְנֵ֣י בִנְיָמִ֗ן בֶּ֤לַע וָבֶ֙כֶר֙ וְאַשְׁבֵּ֔ל גֵּרָ֥א וְנַעֲמָ֖ן אֵחִ֣י וָרֹ֑אשׁ מֻפִּ֥ים וְחֻפִּ֖ים וָאָֽרְדְּ׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖ד לְיַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ אַרְבָּעָ֥ה עָשָֽׂר׃וּבְנֵי־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃וּבְנֵ֖י נַפְתָּלִ֑י יַחְצְאֵ֥ל וְגוּנִ֖י וְיֵ֥צֶר וְשִׁלֵּֽם׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י בִלְהָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְרָחֵ֣ל בִּתּ֑וֹ וַתֵּ֧לֶד אֶת־אֵ֛לֶּה לְיַעֲקֹ֖ב כָּל־נֶ֥פֶשׁ שִׁבְעָֽה׃כָּל־הַ֠נֶּפֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־צַוָּארָ֖יו עֽוֹד׃וַיֹּ֧אמֶר יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־יוֹסֵ֖ף אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת־פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עוֹדְךָ֖ חָֽי׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃וְהָאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶֽם׃וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. היה ראוי שיאמר הכתוב ויזבח זבחים לה', וכשלא אמר כן ואמר לאלהי אביו פירושו כי הקריב קרבנותיו לפחד אביו יצחק היא מדת הגבורה הקרובה אליו, כי כבר זכה הוא בחלקו ומפני זה ייחד ההקרבה לאלהי אביו יצחק. ולזה נתכוונו חכמי האמת בלשונם הנסתר שאמרו בב"ר חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, קרא אביו פחד יצחק ולמדת החסד קרא זקנו. והכונה הזאת בעצמה רמוז שם בלשון אחר, והוא שאמרו בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואחר כן שואלים בשלום הרב, כלומר שהאדם מוצא תחלה התלמידים והרב אחריהם, ולכך שואלים בשלומם תחלה, ואח"כ בשלום הרב שהוא האחרון לשואל ופנימי מן התלמידים, ומפני שיצחק תלמיד לאברהם לכך זבח יעקב לאלהי אביו יצחק. ומ"מ ראוי היה יעקב להזכיר ליצחק יותר או מצד שהוא אביו או מצד שהוא תלמיד לאברהם וזה מבואר. והקרבנות שהקריב היו שלמים, כי מפני שראה הגלות מתחיל עתה בזרעו והיה מתפחד מזה וע"כ הוצרך להקריב הקרבן הזה לפחד יצחק, והיו שלמים כדי להשלים אליו המדות, וכיון שהקריב קרבנותיו אל הכונה הזאת אז נראה לו פחד יצחק במדת הדין רפה, לבאר כי אע"פ שיגלו שם בניו לא יכלו בגלותם. וע"כ אמר אלהים במראות הלילה כלומר מדת הגבורה ובמדת הדין רפה והוא שבשרהו בגאולה אחר השעבוד והענוי. אנכי האל אלהי אביך. שמנעתיו לירד למצרים ואמרתי לו אל תרד מצרימה ועכשיו אתה יורד למצרים אל תירא מרדה מצרימה. וכן הכתוב אומר (ישעיה מא) אל תיראי תולעת יעקב וגו', וכתיב (שם מא) אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך. אנכי ארד עמך מצרימה. ע"ד הפשט הבטיחו שיהיה עמו באותה ירידה, ומפני זה אמר ארד עמך ולא אמר אורידך כשם שאמר אעלך. ואנכי אעלך. רמז לו שיקבר בארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות אשר שם שער השמים. והוסיף גם עלה כי משם יתעלה בעליה אחרת עליונה לאור באור החים וזהו כפל העליה. ועוד יתכן לפרש בכפל העליה כי הוא הבטחה לזרעו שיגאלם אחר הגלות ויעלה אותם לא"י, ואחר שיהיו מיושבים בארץ ישראל ששם עיקר קיום התורה והמצות הבטיחם בעליה אחרת והוא העוה"ב הצפון לזרעו. נרמז בזה מה שאמרו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, והוא דבר בלעם מקטרג של ישראל שהודה על כרחו וראה זה בנבואה והוא שאמר (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. רמז שאין בכל העכו"ם נוחלי ג"ע כי אם ישראל, ומזה סמך לו מיד (שם) הן עם לבדד ישכן. וזהו שהזכיר לשון אנכי כי בזכות התורה שעתידים זרעו לקבל תהיה השכינה עמהם בגלות מצרים, ויזכו לשתי עליות הללו אשר בהם תועלת הגוף והנפש בשני העולמות. וע"ד הקבלה אנכי ארד עמך מצרימה, רמז לשכינה שירדה עמהם למצרים, והוא שדרשו רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם, וכדי לרמוז על זאת תרגם אונקלוס אנא אחות, ולא תרגם אנא אתגלי כענין (שמות לד) וירד ה' שתרגם ואתגלי ה'. ואחר שהוא מכוין בכל מקום להרחיק הגשמות ובורח מלהזכיר מלה המורה עליו היה לו לתרגם גם בכאן אנא אתגלי, אבל תרגם אנא אחות, כי רצה לרמוז על המאמר הזה גלו למצרים שכינה עמהם, ומזה הזכיר בו לשון ירידה כפשוטו אע"פ שהיא מלה מורה על גשמות. ומה שהזכיר הכתוב מצרימה בתוספת ה"א, וגם כן עלה אות ה"א, רמז לשכינה, ועל כן נרשמת הה"א בירידה גם בעליה כי ירדה עם יעקב למצרים והיא העולה עמהם, והיא ה"א אחרונה שבשם, והיא שפרנסה וכלכלה את כל ארץ מצרים בחמש שני הרעב, וכן רמז יוסף בדבריו שאמר (בראשית מז) הא לכם זרע וזרעתם את האדמה, וכתיב ונתתם חמישית, והיא שהאבידה המצריים במצרים ועל הים, והיא הנקראת יד ונאמר במצרים במכה החמישית שנאמר (שמות ט) הנה יד ה' הויה. והזכיר ה' מינין, בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, ונאמר על הים וירא ישראל את היד הגדולה. והיא שהזכירה יחזקאל הנביא בשעת הכעס בחורבן בית המקדש והוא שכתוב (יחזקאל טז) וגם אני הא דרכך בראש נתתי נאם ה' אלהים. וכבר הזכיר חמשה פעמים לא אחמול ר"ל מפרשת (יחזקאל ה) לכן אבות יאכלו בנים בתוכך, עד פרשת ואראה על הרקיע תמצא ה' פעמים לא תחוס עיני ולא אחמול. וכן הזכירה דניאל (ב) שאמר הא כדי פרזלא לא מתערב בחסף טינא, והזכיר ה' מינין. דהבא, כספא, נחשא, פרזלא, חספא. והנה נזכרת במקרא שלשה פעמים. בתורה בנביאים, ובכתובים. וכן נמצא במסורת ה"א ג' בקריאה, הא לכם זרע, וגם אני הא, הא כדי פרזלא, והה"א הזאת עם ישראל בכל הגליות, והוא שדרשו רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, וזהו לשון עמך מלשון צרה רמז למה שכתוב (תהלים צא) עמו אנכי בצרה. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישע' מג) למענכם שלחתי בבלה, גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (שם סג) מי זה בא מאדום וגו'. תן אל לבך מי קורא זה. וכן הזכיר עוד זה הדור בלבושו, וכתיב (שמות טו) זה אלי ואנוהו, נמצאת למד שהה"א הזאת רמוזה רשומה בכל הגליות, מצרים ובבל ואדום, וזהו שהזכיר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה, לא אמר אל תירא לרדת, כענין שכתוב (שופטים ז) ואם ירא אתה לרדת. וכן יוסף הזכיר לאביו (בראשית מה) רדה אלי אל תעמוד, ולא אמר רד אלי, לרמוז כי הה"א הזאת ירדה עמו, וכיון שהה"א הזאת ירדה עם יעקב ושבעים נפש למצרים אין לך לתמוה על רבוי הברכה שבזרעם כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, לפי שהשכינה עמהם והיתה ביניהם ושם צוה ה' את הברכה עד שעלו לששים רבוא שבהם נתנה התורה ונראית להם השכינה. ומעתה יש לך להבין מאמר החכם אשר היה דורש ברבים שהיה אומר אשה אחת היתה במצרים שילדה ששים רבוא בכרס אחד, כי ענין הלידה השפעת הכח. ומה שהוצרך לדרוש ברבים המאמר הזה והוא מאמר מתמיה למי שאינו מבין הכונה, לפי שהעם היו מתנמנמין ורצה החכם להעיר אותם מתנומתם במאמר אחד מורה על הפלגה והגוזמא, יתמהו עליו כל השומעין מן ההמון, אע"פ שהיה פשוט ומבואר בלתי מתמיה ליחידים ולחכמים כיוצא בו, וכאשר הקיצו מתנומתם ואותם שלא היו מבינים הוצרכו לשאול לו מי הוא אז השיב להם כפי השגתם כפשטו של מאמר, זו יוכבד שילדה למשה שהיה שקול כנגד ששים רבוא. ומה שאחז לשון אשה הוא הלשון שהזכיר שלמה ע"ה בחכמתו (משלי לא) אשת חיל מי ימצא. ואמר (שם יב) אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה, והבן זה. בנותיו זו דינה, וכן (בראשית מו) ובני דן חושים, (דה"א ב') ובני איתן עזריהו. מכאן למדו רז"ל האומר נכסי לבניי והיה לו בן ובת, הבן יטול את הכל, והקשו בגמרא מי קרו אינשי לברא בניי, א"ל אין דכתיב (במדבר כו) ובני פלוא אליאב. ובנות בניו. סרח בת אשר. ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו. שלשת האבות נקראו ישראל ובכאן קורא יצחק ישראל, שהרי אמר כי יעקב ובניו הם בני ישראל, ואם כן הרי יצחק נקרא בשם ישראל. אברהם גם כן נקרא ישראל ממה שכתוב (שמות יב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. וכבר ידעת כי החשבון הוא משנולד יצחק וקרא אותם בכלל בני ישראל, א"כ הרי אברהם נקרא בשם ישראל ועל כן קראו התלמוד לעשו ישראל מומר, וכדאיתא בפרק קמא דקדושין בשמעתא דנכרי יורש את אביו דבר תורה, לפי שהיה מזרע האבות ולא הלך בדרכיהם. ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. יחשוב הכתוב ער ואונן שכבר מתו מכלל השבעים הבאים, וזה תימה כיון שמתו כבר איך הזכירם הכתוב בכלל הבאים. אבל הענין הזה ידוע בקבלה והוא מפורש ומבואר בסדר פינחס, שאמר הכתוב בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען, וסמך אז מיד ויהיו בני יהודה, וזהו סוד הכתוב האומר (רות ד) והיה לך למשיב נפש, ומאמר השכנות (שם) יולד בן לנעמי, והיה ראוי לומר יולד בן לרות, והבן זה. כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. אין יעקב מחשבון השבעים, ותחלת חשבון השבעים מראובן, ותמצא מראובן עד דינה ודינה בכלל ל"ב, והכתוב אומר שלשים ושלש, אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן למצרים. והנה שבעים נפש נמנים בפרשה זו לד' חלקים כנגד ד' הנשים. והזכיר מלת נפש בכל חלק וחלק ואחרי כן כלל את כולם והזכיר כל השבעים בלשון נפש הוא שאמר כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, והבן זה. יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב. כלומר שהם יוצאי ירכו כדעת רז"ל שאמרו תאומות נולדו עם כל השבטים ואחיותיהם נשאו השבטים, כי מה טעם שאמר מלבד נשי בני יעקב, הכנעניות, אבל היו יוצאי ירכו ג"כ ולא פרסם אותם הכתוב. ומה שאמר ששים ושש, כי הארבעה לא היו מן הבאים כי במצרים היו, והם יוסף ומנשה ואפרים ויוכבד, שכתוב בה (במדבר כו) אשר ילדה אותה ללוי במצרים. כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. היו שבעים זולתי יעקב, שכן כתיב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ועמו ע"א. וכ"כ (במדבר יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ועם משה ע"א. וכן סנהדרי גדולה במקדש שבעים, ועם הנשיא שעל גביהן ע"א. וכן אומות הקדמונים ע', ועם ישראל ע"א. וכל זה דוגמא של מעלה כנגד שבעים מלאכים הסובבים כסא הכבוד, ועם ה' אלהי ישראל ע"א, והם נקראים בית דינו. ועל כן כשהזכיר השבעים לא אמר ליעקב כמו שהזכיר בכתוב שלמעלה ממנו, אבל הזכיר לבית יעקב כי יעקב עם ביתו רמז לבית דינו של הקב"ה וזה ע"א. והתבונן מזה מעלתו של יעקב שנאצלו מכחו שבעים נפש שמהם יצאו ששים רבוא כנגד שבעים שמות שנאצלו מן השכינה, שאין מנינם פחות מששים רבוא והם תכלית כל הדעות, ולכך לא היו ישראל ראוין לקבל את התורה עד שעלו לששים רבוא כי אז היו כנגד המספר העליון ואז נתנה התורה בהסכמת הכל, והשכינה אינה שורה בישראל כי אם במנין ששים רבוא שהם שש מאות אלף. והענין כי השכינה כלולה משש קצוות ויש בשש מאות אלף ששה פעמים מאה אלף הם עשרה רבוא, לכל קצה וקצה עשרה רבוא. ומיום ששרתה שכינה בהר סיני במתן תורה לא זזה מישראל עד שחרב בית ראשון, ומיום שחרב בית ראשון לא שרתה שכינה בישראל כי בבית שני לא שרתה שכינה, ואין הכונה לומר שלא שרתה שכינה בבית שני כלל שהרי מצינו שכינה שורה בשתי רבוא, ממה שכתוב (במדבר י) שובה ה' רבבות אלפי ישראל, וכתיב (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם. ואין צריך לומר בארבע רבוא שהשכינה שורה בהם, ועוד שהכתוב מעיד (חגי א) וארצה בו ואכבד. כלומר אשרה בו הכבוד שהוא השכינה, אלא שלא שרתה בו תדיר כמו בבית ראשון לפי שלא היו שם ששים רבוא, שלא עלו מבבל כי אם מ' אלף שכן כתוב (עזרא ב') כל הקהל כאחד ארבע רבוא. והוא שדרשו רז"ל (חגי א) וארצה בו ואכבדה, ואכבד כתיב, חסר ה"א לפי שחסרו משם ה' דברים. ארון, שמן המשחה, אש, שכינה, ואורים ותומים. ומפני זה אמר ואכבד לבאר כי הכבוד היה שם שהיא השכינה לא התפארת, וזהו ואכבד למעט התפארת, וחסרון הה"א שהיא אחרונה שבשם על שם שחסרה משם שכינה, שהרי היא מה' דברים שחסרו, והיאך חסרה, והכתוב אומר ואכבדה, אלא שלא שרתה שם תדיר כמו בבית ראשון אלא חופף, אבל לעתיד לבא יהיו ישראל רבים בלא מספר, הוא שכתוב (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים, לא אמר והיה זרע ישראל כחול הים אלא והיה מספר, כלומר אותם שהיו באים במספר מבן עשרים שנה ומעלה יהיו כחול הים ואז יחזור התפארת והכבוד, וכן הבטיח ישעיה (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, והבן זה. ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. שלח לפניו את יהודה להכין לו בית בגושן לפי שהוא הגבור והזריז משאר האחים. ודקדקו ז"ל אחר מלת להורות ואמרו להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה שיהיו השבטים הוגין בתורה. תדע לך שהוא כן שהרי יוסף כשפירש מאביו היו עוסקין בתורה בפרשת עגלה ערופה, כיון שראה העגלות נזכר שבפרשה עגלה ערופה פרש ממנו, ואז האמין, וזהו שכתוב (בראשית מה) וירא את העגלות וגו', וכתיב (שם) ותחי רוח יעקב. ובמדרש ואת יהודה שלח לפניו. אתמול שור וארי מנגחין זה עם זה, ועכשיו הולך אליו בשליחות, זהו שאמר הכתוב (ישעיה סה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן, זאב, זה בנימן, שנאמר בנימן זאב יטרף, וטלה אלו השבטים שנאמר (ירמיה נ) שה פזורה ישראל, ירעו כאחד, שירד בנימן עמהם, שיעקב היה אומר לא ירד בני עמכם, כיון שהגיעה השעה וירד עמהם היו ממצעין אותו ומשמרים אותו. ואריה זה יהודה שנאמר (בראשית מט) גור אריה יהודה. כבקר יאכל תבן, זה יוסף שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו. נמצאו אוכלים כאחד שנאמר (בראשית מג) וישבו לפניו הבכור כבכורתו, הוי אומר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. ויאסר יוסף מרכבתו. דרשו רז"ל אמר רבי יודן שני בני אדם ראו כבוד שלא ראה בריה מעולם, ואלו הם יתרו ויעקב, כשבא יתרו אצל משה מה כתיב ביה (שמות יח) ויצא משה לקראת חותנו, מי ראה למשה יוצא, ואינו יוצא מי ראה לאהרן יוצא והוא אינו יוצא, מי ראה שבעים זקנים יוצאים והוא אינו יוצא, נמצאו כל אלו יוצאין אחר יתרו. וכן יעקב, מי ראה ליוסף יוצא לקראת אביו והוא אינו יוצא, מי ראה לזקני פרעה יוצאין והוא אינו יוצא, מי ראה כל מחנה מצרים והוא אינו יוצא, לקיים מה שנאמר (ישעיה כד) ונגד זקניו כבוד. ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. כתב הרמב"ן ז"ל אין להבין כי יוסף נפל על צוארי אביו כי לא היה מדרך המוסר, אבל הראוי לנשק את ידיו או להשתחוות לו, אבל הכל חוזר ליעקב כי יעקב נפל על צוארו של יוסף ובכה על צואריו עוד כאשר בכה תמיד עד עתה כשלא ראהו, וידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי אחר היאוש ואחר האבלות או הבן הבחור אשר המליכוהו על כל ארץ מצרים. והאנשים רועי צאן. כלומר משלהם, וכדי שלא תבין כי היו הצאן מאחרים והיו מתעסקים בשכר, לכך הוסיף לומר כי אנשי מקנה היו, להורות שלא היו משל אחרים רק משל עצמם, כי עשירים גדולים היו. ומה שבחרו השבטים האומנות הזאת והיא אומנות אבותיהם מפני שני דברים, האחד שיש בה ריוח גדול בגיזה ובחלב ובולדות, והיא אומנות אינה צריכה יגיעה רבה וטורח גדול ומבלי עון, ועליה הזהיר שלמה בחכמתו (משלי כז) ידע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים. והשני לפי שהשבטים היו יודעים שיגלו למצרים הם וזרעם, ומפני שהמצריים היו עובדים לצורת הצאן תפשו להם אומנות זו כדי שיהיו זרעם מורגלים בה, ותהא עבודת הצאן רחוקה בעיניהם וכן תמצא רוב הצדיקים והנביאים שהיו רועים, תמצא בהבל (בראשית ד) ויהי הבל רועה צאן, וכן במשה (שמות ג) ומשה היה רועה, וכן שמואל הנביא, וכן שאול ודוד כולם רועים. והטעם בהם כדי שיתרחקו מן הישוב לפי שהרבה עברות נמשכות בסבת חברת בני אדם, כגון רכילות ולשון הרע ושבועת שקר וגלוי עריות וגזל וחמס, וכל מה שהאדם פורש מחברת הבריות הוא נמלט מן העברות, וכל מה שהוא מתרחק מן הישוב הוא מתרחק מן העון ומן הגזל והחמס ושאר העברות, והראיה מה שכתוב בלוט (בראשית יט) ויעל לוט מצוער וישב בהר, הוצרך לצאת מסדום פן יספה בעונם, ואחר שיצא משם הלך לצוער שימלט שם כמו שאמר (שם) הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, לפי שיושביה חדשים מקרוב באו לכך היו עונותיהם מצערין, ואע"פ כן עדיין היה מתירא בצוער מפני פחד העונות המצויים בישוב, על כן הוצרך לצאת משם אל ההר, ועוד ששם מקום התבודדות לנבואה ואין אדם רואה שם דבר שיטריד מחשבתו מן המחשבה בהש"י. וכבר ידעת כי מגדולי הנביאים היו מתרחקים ופורשים מן הישוב ומתבודדים במדבר אפילו בלא מרעה, והם אליהו ואלישע, הוא שכתוב באלישע (מלכים א יט) וי"ב צמדים לפניו, ופירש מן האומנות הזאת והלך אחריו, הוא שכתוב (מלכים שם) אלכה נא אשקה את אבי ואת אמי ואלכה אחריך, וכתיב (שם) וילך אחרי אליהו וישרתהו. וכן היה בלי ספק מנהג בני הנביאים בדור ההוא ואשר לפניו להניח עסקי העולם וישובו ומניחין ההשגחה בעניני הגוף ויוצאים אל המדברות להתבודד שם ולהיות מחשבתם דבקה בה' יתברך.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך